אלמנה בת 47, אחרי 4 שנים של אבל. אני רוצה להתחיל שוב לחיות ואני לא יודעת איך 47, אלמנה, 4 שנים. גרה בעפולה. בעלי נפטר מסרטן בגיל 45 אחרי שנתיים של מאבק. בן 13, בת 17. עבודה במשרד עירוני. אמא כאן ברחוב לידנו. אחים בקיבוצים ליד. כאן לא 'תל אביב'. כאן רואים אותי כל שבוע במכולת. כאן אמא של בעלי הולכת כל שני לעלות לקבר. כאן השכנים שואלים אם הילדים אוכלים בלי הקפדה כי 'אמא לבד'. לפני חודש החברה שלי לקחה אותי לסוף שבוע בצפון. ישבתי לבד עם בקבוק יין בצימר. הסתכלתי על הצוואר שלי במראה. הבנתי שאני עוד אישה. וזה הפחיד אותי יותר מכל ארבע השנים. פתחתי פרופיל באתר. שיניתי. הורדתי. פתחתי שוב. שלוש פעמים. לא הצלחתי ללחוץ אישור. מה אני אגיד פה לאמא של בעלי? לאמא שלי? לבת שלי בת ה-17 שהולכת לפעמים לחדר של אבא שלה לבכות? להגיד להן 'אני יוצאת לקפה עם גבר זר'? בתל אביב אישה בת 47 שיוצאת זה רגיל. כאן זה חדשות. יש פה אלמנות מאזור? לא תל אביב, לא חיפה. עיר רגילה שבה כולם מכירים את כולם. איך התחלתן בלי שכל הרחוב ידע?