אני אוהבת אותו אבל אני כבר לא רוצה אותו. ואני לא יודעת מה לעשות עם השניים האלה

תשובות

• ★ מתוקה, אני קוראת אותך ולבי איתך. אני בת 51, עברתי בדיוק את זה בגיל 38 ואני יכולה לחלוק רק את מה שאני יודעת היום שלא ידעתי אז. ראשית, התופעה שאת מתארת היא כל כך נפוצה שיש לה שם בספרות הזוגית: Identified Caregiver Effect, או בעברית, 'אפקט שותף החיים'. כשגבר הופך לאדם שמכיר אותך טוב מכל אחד, שהוא הביטחון שלך, החבר שלך, האבא של ילדייך, הוא חוצה איזה גבול נפשי שגורם לך לראות אותו כמשפחה. ומשפחה את לא רוצה לזיין. זה מנגנון הגנה אבולוציוני שאנחנו לא בוחרים בו. שתיים, הפתרון של 'לחקות התרגשות' (תחתונים, מלון, משחקי תפקידים) הוא משטחי. הבעיה היא לא חיצונית, היא ראייתית. את צריכה לעבוד על איך את רואה אותו, לא איך הוא נראה. שלוש, מה שעבד אצלי אחרי שנים: הזמן הראשון שזה זז היה כשבעלי נסע לחו'ל לשבועיים לבד. כשהוא חזר אחרי שבועיים בלי לראות אותו, פתאום ראיתי אותו כמו זר. הוא נכנס הביתה, אני הסתכלתי עליו וזה היה שונה. שווה לבדוק אם אתם יכולים להפריד אחד מהשני לתקופה אמיתית. ארבע, פסיכולוגית מינית מומחית בנושאי תשוקה (לא מטפלת זוגית רגילה). הם עושים עבודה מאוד ספציפית על הנושא הזה. חמש, אהבה בלי תשוקה זה לא בהכרח גזר דין, אבל זה כן צריך החלטה מודעת. אם תחליטו שזו זוגיות אהבה בלי תשוקה, יש זוגות שבוחרים בזה. יש גם זוגות שבוחרים לפתוח כדי לא לאבד את הזוגיות. ויש כאלה שעוזבים. שלוש האפשרויות לגיטימיות. אבל ההמלצה שלי: אל תחליטי לפני שעבדת על הראייה שלך עם איש מקצוע.
  22 ↑
• אל תעשי כלום מהר. גם לא להחליט שזה אבוד וגם לא להחליט להיפתח. תני לעצמך שנה של בחינה שקטה עם איש מקצוע ואז תחליטי. החלטות גדולות בנקודות כאב הן בדרך כלל לא טובות.
  11 ↑
• אהבה בלי תשוקה זה ידידות עמוקה. ידידות זה דבר יפה. אבל אם בחרת בידידות בגיל 39 אז את צריכה לדעת שאת בוחרת בעוד 40-50 שנה של חיים בלי לרצות גבר. זה הרבה זמן.
  10 ↑
• מה שאת מתארת זה לא ייחודי, זה רוב הנשואים אחרי 10-15 שנה ואף אחד לא מודה. הוא לא דווקא ההפסיד, הוא רק עזר לך להבין שאת אישה שצריכה את החיצוני, את ההפתעה, את הזרות. תני לעצמך כתב פטור מ'אני אמורה לרצות רק אותו'. אולי הזוגיות שלכם תעבוד יותר טוב כשלא תהיה לה אקסקלוסיביות מינית. הרבה זוגות עושים את זה ושורדים.
  9 ↑
• יש לי הצעה אולי משונה: תקראי על Esther Perel. יש לה ספר ופודקאסט והיא בדיוק על זה. עליה למדתי שתשוקה זקוקה למרחק ובטחון זקוק לקרבה, והם שני דברים שמתנגדים. ההצלחה היא בדיוק בלהבין איך לתחזק את שני הקטבים בלי לוותר על אחד מהם. זה אפשרי, אבל זה דורש עבודה מודעת.
  7 ↑
• אני גבר בן 44 שאשתי כתבה לי את אותה השיחה לפני שנה. אני יכול להגיד לך מהצד השני: גם אם תגידי לו, הוא לא יישבר כמו שאת חושבת. הוא כבר יודע. הוא רק מחכה שתדברו עליו. השתיקה היא מה שכואב, לא האמת.
  4 ↑
• נסי לפני שאתם מוותרים: שינוי גמור בדינמיקה. שיהיה רק הוא שמטפל בילדים שבוע אחד שלם בלי שאת מתערבת. שתעבוד פחות וייקח אחריות יותר על כל הבית. לפעמים מה שאת רואה כ'אח' זה למעשה 'שותף לעבודה'. כשאת רואה אותו לוקח שליטה מלאה במשהו זה משנה הרבה.
  2 ↑