בליל סליחות פגשתי בבית כנסת קולגה שלי מהמועדון בתל אביב — אני עדיין בהלם

תשובות

• ★ אחי הסיפור הזה הוא בעצם מה שהזרם הדתי-בעולם הוא בעצמו. מי שצוחק מאיתנו לא מבין שזאת בדיוק התיאולוגיה. גם בית הכנסת אמיתי, גם המסיבה אמיתית. שני האנשים הם אותו אדם, ואין סתירה. השלוש שניות ההן בעצם היו הרגע הכי קדוש שיכול להיות, כי שניכם בעצם הסכמתם זה לזה על עומק שאנשים אחרים לא יבינו.
  28 ↑
• אצלי קרה משהו דומה בבר מצווה לפני שנה. נגנן בלהקה שניגנה היה בעלה של אישה שאשתי הייתה איתה לפני חצי שנה במסיבה. הוא ידע. ראינו אחד את השני. שום דבר לא אמרנו. הוא ניגן, אני ריקדתי. בסוף האירוע התקרבנו, הוא אמר "ברוך השם שהתראינו", זהו. החיים שלנו פה הם פסיפס מטורף.
  11 ↑
• ברמה תיאולוגית, אם אתה רוצה את הזווית הזאת, יש פה דבר עמוק. ימים נוראים הם זמן של חשבון נפש, של אמת מול עצמך. שאתה והוא הצלחתם להישאר בתפילה אחרי הזיהוי הוא בעצם הוכחה שאתם לא חיים בהכחשה. אתם יודעים מי אתם, ועדיין מתפללים. זה לא צביעות, זה אמת מסוג שלישי.
  9 ↑
• תקבל את החיוך שהוא נתן לך והמשך הלאה. הוא בעצמו במצב שלך, הוא לא יספר לאף אחד, אתה לא תספר לאף אחד, ואולי בעוד שלוש שנים בעלייה לרגל למלון בצפון תפגשו שוב ותהפכו לידידים. הסיפורים האלה לא חד פעמיים, הם דפוס. ברוך הבא לחיים האמיתיים של היהדות הישראלית.
  8 ↑
• אני יושב כאן עם דמעות בעיניים מצחוק ומהזדהות. אחי אני יודע בדיוק את הרגע שאתה מתאר. גם אני עברתי משהו דומה בקבר רחל לפני שנתיים. החיים בארץ הזאת הם כל כך קומפקטיים שהקצוות פשוט נוגעים זה בזה כל הזמן. תקבל את זה כברכה, לא כקללה.
  8 ↑
• תכלס יש משהו עוצמתי במה שמתואר פה. שני גברים שהיו עירומים ביחד עם הנשים שלהם, פוגשים שוב, וכל אחד יודע על השני. רובד אינטימיות שאף אחד מסביב לא מבין. בעלי שלי תיאר חוויה כזאת פעם, הוא הגיד שזה היה הרגע שהוא הבין שהוא בקהילה, גם אם הקהילה הזאת בלתי-נראית.
  6 ↑