דוקומנטרי בכאן 11 על קהילת הסוואפ - ראיתם? מה הרגשתם?

תשובות

• ★ אני זוכרת ביקורת על הדוקומנטרי הזה בעיתון "מקור ראשון" - הם כתבו שהוא "מקדש את הסטייה". מצד שני בעיתון "הארץ" שיבחו אותו. הקרב הציבורי שהתעורר אחרי הדוקומנטרי הזה הוא עצמו תופעה. בעיניי הוא הצליח כי הוא גרם לאנשים לדבר. גם אם דיברו בכעס, הם דיברו. וזה ניצחון לקהילה שלנו.
  40 ↑
• ראיתי את כל ארבעת הפרקים והרגשתי משהו שלא הרגשתי קודם - הקלה. כאילו, פתאום הקהילה שלנו הוצגה בערוץ ציבורי בכבוד. הבמאית קוראים לה רותם ליבני אם אני זוכר נכון, והיא עשתה את העבודה הזאת על פני שנתיים. היא היתה במועדון בתל אביב, היא היתה בכינוס פולי במרכז, היא צילמה זוגות בביתם. כיסוי מקיף ומעמיק.
  14 ↑
• אחי הדבר שזעזע אותי בדוקומנטרי היה הפרק על הזוג מירושלים שהבעל הוא מורה בבית ספר דתי. הם מסתירים את הזהות שלהם בקפידה. הצופים לא ראו את הפנים שלהם. אבל הסיפור שלהם - לחיות חיים כפולים, ללכת לבית כנסת ביום שבת אחרי לילה במועדון - זה היה ה-conflict הכי דרמטי שראיתי בטלוויזיה השנה. תכלס נושא מטורף.
  13 ↑
• שמעתי שרותם ליבני עובדת עכשיו על סדרת המשך שתעלה ב-2026, מטריאלים בעבודה הצדדים של הקהילה שהיא לא כיסתה - את הקהילה ה-LGBTQ בלייפסטייל, את הקהילה הערבית-יהודית המעורבת, את ENM של הורים יחידים. אם זה אמיתי - יהיה לכך השפעה ענקית. כאן 11 הוא הערוץ הכי משמעותי לכיסוי כזה.
  9 ↑
• מה שאהבתי בדוקומנטרי - שהבמאית לא ניסתה להציג רק את הצדדים החיוביים. היה שם פרק שעסק כולו בזוגות שהפסיקו, בכאב, בדרופ הקשה אחרי שאחד מהזוג התאהב במישהו אחר. זה היה מרגש כי זה היה אמיתי. רוב הכיסוי התקשורתי שלנו מציג רק את התמונה היפה. רותם ליבני הראתה גם את הצללים.
  6 ↑
• הצרות שלי עם הדוקומנטרי היו שתיים. אחת - הם הציגו את הקהילה כתופעה תל-אביבית בעיקר. אבל יש קהילה גדולה בחיפה, בבאר שבע, גם בערים קטנות יותר. שתיים - הם לא ראיינו אנשים שעזבו את הקהילה. אנחנו צריכים גם לשמוע את הקולות של מי שניסה ובחר לעזוב. זה היה הופך את הדוקומנטרי שלם.
  3 ↑