אחרי סרטן השד הסקס בינינו לא חזר. כבר שנה. אני לא יודעת אם זה הסוף
לפני שנה וחצי אובחנתי עם סרטן שד, עברתי כריתה חלקית בשד שמאל, כימותרפיה, וקרינה. סיימתי את הטיפולים לפני 11 חודשים, הבדיקות מעקב טובות, אני בריאה. אבל הזוגיות, בעיקר חדר השינה, לא חזרו לעצמם. הגוף שלי השתנה. השד שמאל קטן יותר ויש בו צלקת ארוכה. השיער שלי חזר אבל אחר. עליתי 8 קילו מהתרופות ההורמונליות ולא הצלחתי לרדת. הכי קשה: הליבידו פשוט עזב. אני יודעת שזה ההורמונים (טמוקסיפן), אני יודעת שזה הטראומה, אני יודעת שזה הזמן, אבל לא אכפת לי לדעת. אכפת לי שאני לא מרגישה אישה. בעלי היה גיבור לאורך הטיפולים. הוא היה איתי בכל המפגשים, החזיק לי את היד בכימותרפיה, ניקה אחרי שהקאתי, גילח לי את הראש כשהשיער התחיל ליפול במגרשי לחתיכות. אני מאוהבת בו יותר ממה שהייתי לפני המחלה. אבל מאז שגמרנו את הטיפול אנחנו לא נוגעים אחד בשני באמת. הוא מפחד לבקש. אני מפחדת ליזום. כל ערב אנחנו שוכבים כמו אח ואחות. לפני חודש הוא ניסה. בקושי. שמתי יד שלו על הירך שלי, וההתחלה הייתה. אבל באמצע התחלתי לבכות. לא ידעתי למה. הוא עצר, חיבק, אמר שזה בסדר. עברו עוד 3 שבועות בלי שניסה שוב. אני מרגישה שאני מאבדת אותו לאט. הוא לא יעזוב, אני יודעת. אבל אני יודעת גם שהוא עצוב. הלכתי לרופאת נשים אונקולוגית, היא נתנה לי קרם של אסטרוגן מקומי שעוזר עם הפיזיות אבל לא מחזיר רצון. הלכתי לפסיכואונקולוגית, היא אמרה 'תני זמן'. אני נתתי. שנה זה זמן. יש פה נשים שעברו סרטן שד? איך חזרתן לחיים האינטימיים? כמה זמן זה לקח? מה עזר באמת מעבר ל 'זמן'? איך מסבירים לבן זוג שמאוהב בך שאת לא יודעת אם תחזרי להיות אישה שמינית שוב?