אני פמיניסטית, אקטיביסטית, ובחיים האישיים שלי אני בעולם הסווינגרס. איך אני חיה עם הסתירה הזו?
אקדמאית, עובדת בעמותה למאבק באלימות נגד נשים, מובילה סדנאות, כותבת במגזין מגדרי. בקיצור, פמיניסטית 'אמיתית' אם יש דבר כזה. הזהות הזו היא לב החיים שלי כבר 15 שנה. לפני שלוש שנים בן זוגי ואני נכנסנו לעולם הסווינגרס. זה התחיל מסקרנות שלי דווקא, לא שלו. הלכנו לאירוע ראשון, אחר כך לעוד אחד, ולאט לאט הפכנו לזוג שיוצא פעם בחודש לפלייס או לאירוע פרטי. אני נהנית מזה. הסקס יותר טוב, הזוגיות יותר חיה, אני מרגישה משוחררת בצורה שלא ידעתי שאני יכולה. אבל יש סתירה שמתאוורת בתוכי ולא נותנת לי שקט. אני מדברת מהבמה על אובייקטיפיקציה של נשים. אני כותבת על איך הפורנו מעצב מבט גברי. אני אומרת לסטודנטיות שלי שאסור להן 'להפוך לאובייקט מיני בשביל גבר'. ואחר כך אני יוצאת ביום שישי בערב, לובשת תחתונים שאני בחרתי ספציפית כי הם 'גבריים-מדליקים', והולכת לפלייס שבו אני יודעת שאני אהיה מסתכלת. ושאני נהנית מזה. הקריאה לעצמי כצבועה התחילה לפני חצי שנה. עשיתי הרצאה באוניברסיטה על 'המבט הגברי בתרבות הפופ' ובאמצע ההרצאה זכרתי איך בשבוע הקודם עמדתי על שולחן בפלייס במגדל בכפר סבא וזוגות הסתכלו עלי ואני נהניתי. עזבתי את ההרצאה באמצע לעשות פיפי ובכיתי שם. מה אני עושה? דיברתי עם שתי חברות שגם בעולם הזה וגם פמיניסטיות. אחת אמרה לי 'שטויות, סקס בהסכמה זה פמיניזם' והשנייה אמרה לי 'את צודקת שיש סתירה, אבל היא לא חייבת לקרוע אותך. את לא חייבת להיות עקבית ב100 אחוז כדי להיות אמיתית.' אני לא משוכנעת אחת או שני. יש פה נשים שמרגישות את הסתירה הזו? איך אתן עושות את זה? האם אובייקטיפיקציה בהסכמה ובמרחב מוגן זה משהו שונה מאובייקטיפיקציה בשגרה, או שזה אותו דבר עם תווית אחרת? והאם להמשיך לדבר על פמיניזם בפומבי בזמן שאני חיה ככה זה צביעות שצריך לעצור או שזה דווקא בלתי נמנע?