אנרכיית יחסים — אפשר באמת בלי היררכיה כשיש משכנתא וילדים?
נתקלתי במונח "אנרכיית יחסים" (Relationship Anarchy) ולא מצליחה לעכל אותו. הרעיון בגדול הוא שאין סולם של "סוגי קשרים" — אין "ראשי" ו"משני", אין "חבר" מול "פרטנר", כל קשר נמדד בערכו שלו ולא בהשוואה לאחרים. גם הקשר עם הילדה שלך לא בהכרח עליון על הקשר עם חבר מהקבוצה, פשוט הם שונים. בקריאה זה נשמע לי משוחרר ומתעלל בו זמנית. אני אישה בת 41, נשואה 17 שנה, יש לי שני ילדים, בית בקריות, משכנתא לעוד 22 שנה. אני לא מצליחה לדמיין איך עקרון של אנרכיית יחסים יכול לעבוד בחיים שלי. בעלי לא יכול להיות לי "סתם קשר נוסף" — הוא הקצוות של הלוגיסטיקה היומית שלי, האדם שאני קונה איתו מקרר ביחד, מי שמרים את הילד מהגן כשאני בעבודה. אם אני אגיד לו "כל הקשרים שלי שווים" אני בעצם משקרת — הוא לא שווה כמו פרטנר חדש, הוא יותר, מבחינה לוגיסטית פשוטה. אבל מצד שני, יש משהו מושך ברעיון של לא לכפות היררכיה רגשית רק כי יש היררכיה פרקטית. השאלה שלי: יש אנשים בקהילה הישראלית שמצליחים לחיות אנרכיית יחסים אמיתית עם משכנתא וילדים? איך זה נראה בפועל? או שזה רק רעיון יפה לרווקים בעשרים?