הלכנו לראשונה לאינדיגו תל אביב והיינו אחרי שעה במכונית בוכים. מה עשינו לא נכון?
דיברנו, קראנו, ראינו פורנו ביחד, אבל אף פעם לא עשינו שום צעד. לפני חודשיים בעלי אמר 'תקשיבי, אנחנו לא נהיים צעירים יותר. בואי נלך לראות מקרוב, בלי להתחייב לכלום, רק נראה.' ישבנו אחרי הילדים נרדמים, פתחנו את אינסטגרם, וקבענו לעצמנו ליום שלישי הקרוב את הסט הראשון באינדיגו. הכנו את עצמנו כמו לחתונה. הלכתי לעשות פדיקור, קניתי תחתונים חדשים שאני אפילו לא יודעת איך לקרוא להם, הוא קנה חולצה. שתינו יין בבית לפני, נסענו במונית כדי לא לדאוג לאוטו. הגענו בערך באחת עשרה וחצי בלילה. הכל היה מקצועי, יחס יפה בכניסה, הסבר על הכללים, ארונית. ירדנו פנימה. ושם זה התחיל. קודם כל היה הרבה יותר ריק ממה שחשבנו. אולי 15 איש בכל המקום. שניים שלושה זוגות בפינה, כמה גברים לבד שמסתובבים. הרגשתי שמסתכלים עלי כל פעם שזזתי. לא בצורה 'נחמדה'. בצורה רעבה. ישבנו על ספה, הזמנתי משקה, וניסיתי לחייך לבעלי. הוא היה לחוץ כמוני. אחרי 20 דקות ניגש אלינו גבר לבד, בערך בן 50, ושאל אותנו אם 'אנחנו פתוחים'. עניתי שלא, רק מסתכלים. הוא חזר עוד פעמיים אחר כך מזוויות שונות. ואז ראינו זוג שהתחיל משהו על אחת הספות הפתוחות. אני לא יודעת איך לתאר את זה בלי להישמע ילדותית. זה לא נראה כמו בסרטים. זה נראה מכני, קצת מנותק, היא הסתכלה לתקרה. הוא הסתכל ימינה ושמאלה. אני קפאתי. בעלי לחש לי 'את רוצה לצאת?' עניתי כן. לקחנו את הדברים, יצאנו, ובמכונית כשהגענו אליה התחלתי לבכות. הוא חיבק אותי, ואז גיליתי שגם הוא בוכה. שני שבועות עברו ואנחנו לא מצליחים להבין מה קרה לנו. דיברנו על זה הרבה. הוא אומר שאולי ציפינו ליותר מדי, שאולי הלכנו ביום פחות טוב, שאולי אנחנו צריכים ללכת לפלייס סגור יותר ופחות 'קל-לכל-אחד'. אני לא בטוחה. חלק ממני אומר 'ניסינו, זה לא בשבילנו, נחזור הביתה.' חלק אחר אומר 'זה היה ניסיון ראשון, מה ציפית, חתונה?' יש פה אנשים שהיו להם חוויות פתיחה דומות שהפכו לטובות אחר כך? כמה זמן לוקח להבין אם זה באמת לא בשבילך או שזה רק הלם של הפעם הראשונה? ויש פלייסים בארץ שאתם ממליצים יותר לפעם ראשונה של זוג חרד כמונו?