הלכתי שבוע שעבר, הרגשתי בן אדם, לייפסטייל כהקלה מהחיים של מחלה כרונית

תשובות

• ★ אחי, ניסחת את מה שלא הצלחתי לנסח 12 שנה. אישה עם זאבת אדמנתית פה, מאובחנת מגיל 25. אני בסצינה כבר עשור גם, ואני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר. הערבים האלה הם הזמן היחיד שאני לא בעמדת "חולה". בשאר השבוע אני עם רופאים, תרופות, בדיקות דם, מעקבים. בערב כזה אני אישה. רק אישה. תודה שכתבת
  58 ↑
• גבר עם דיאליזה פעמיים בשבוע, כליה אחת קטנה, מטופל בשיבא. הסצינה בשבילי זה החיים. שלוש פעמים בשבוע אני מחובר למכונה, ארבע שעות כל פעם. ערב סוואפ פעם בחודש זה הריאה שלי. אנחנו לא רק אנשים שמטפלים בעצמם, אנחנו אנשים שצריכים גם להרגיש חיים. תודה שהעלית את זה
  12 ↑
• גבר עם פרקינסון מוקדם, מאובחן בגיל 47, היום בן 52. אני לא יודע כמה זמן אני נראה ככה, ולכן כל ערב סוואפ הוא רגע שאני מצלם בראש שלי לזיכרון. סצינה לא רק כיף, סצינה זיכרון של עצמי כמי שאני בשיא
  11 ↑
• אישה אחרי טיפול כימותרפי, היום במעקב. בא לי להוסיף משהו, הסצינה גם מחזירה לי את היחס לגוף שלי. הגוף שלי במשך שנתיים היה רק שדה קרב, ניתוחים, כימותרפיה, בדיקות. בסצינה הגוף שלי הוא גוף של אישה, מתואר, נחשק, נוגע ומקבל מגע. זה החזיר לי את הקשר עם הגוף שלי כמשהו טוב
  7 ↑
• בא לי לסיים את הדיון בדבר אחד, חוסר בריאות הוא דיכוטומיה שקרית. אנחנו לא "בריאים" או "חולים", אנחנו אנשים שלפעמים הגוף שלנו עובד יותר ולפעמים פחות. הסצינה מאפשרת לחיות בלי הדיכוטומיה הזאת. תכלס זה מה שיפה בקהילה
  4 ↑
• בת זוג של גבר עם קרוהן גם. אני רוצה להגיד תודה לקבוצה הזאת. הפוסט הזה גרם לי לבכות. הוא רואה אותך, גם אם הוא לא יודע לקרוא ולכתוב פה. אנחנו לא לבד עם זה
  4 ↑