הפעם שכמעט הפסקנו לחלוטין, ובדיעבד אנחנו כל כך שמחים שלא
זה היה לפני שנתיים, אחרי שלוש שנים בעולם. חזרנו מערב שלא היה רע, סתם, לא משהו. ובלילה היא התחילה לבכות במיטה. אמרה שהיא לא יודעת אם זה עדיין מתאים לה, שהיא מרגישה שאיבדה את עצמה איפשהו בדרך, שהיא לא מזהה את האישה שמסכימה לחלק הזה ואת זה. ואני, במקום להישבר, אמרתי לה — אם זה הסיום, אז זה הסיום, ואני איתך לגמרי. אהבתי אותך לפני זה ואני אוהב אותך אחרי זה. אנחנו עוצרים מחר. שבוע אחרי, היא חזרה ואמרה לי — חשבתי על זה, ואני לא רוצה להפסיק. רק רציתי לדעת שאני יכולה להפסיק. שזה לא הפך לכלא. וזה היה הרגע שאני זוכר שאני יודע שהיא לידי בבחירה, לא בהרגל. עברה שנתיים ואנחנו עמוק יותר מאי פעם. מישהו עוד עבר רגע כזה?