יצאתי בשאלה לפני שמונה שנים, נכנסתי לעולם לפני שנה — והאשמה לא עוזבת
גדלתי בבני ברק, בית חרדי לחלוטין, פאות לאחים, סמינר בית יעקב, הכל בקופסה. יצאתי בשאלה בגיל 22, עברתי לתל אביב, חתכתי קשר עם רוב המשפחה חוץ מאחותי הצעירה שמתקשרת אליי בסתר. חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה של אשמה אבל אז התחלתי עם בן זוג שהוא מהעולם כבר שש שנים, והוא הכניס אותי לסצנה. סוואפ, מסיבות, רבעיות. תכלס אני נהנית, ואללה ממש נהנית. אבל בכל פעם שאני שוכבת עם זוג אחר אני שומעת את אמא שלי בראש שלי. הקול הזה של "מה את עושה לעצמך". זה לא שאני מאמינה בזה יותר, אני באמת לא, אבל ההתניה מהילדות חזקה ברמות. בן הזוג שלי לא מבין את זה, הוא חילוני מלידה, בא ממשפחה קיבוצניקית, בשבילו זה מובן מאליו. הלכתי לתרפיסטית והיא לא ממש מבינה את ההקשר הדתי. מישהי כאן עברה את זה? איך עושים את ההפרדה הזאת בראש בין מה שלמדו אותך לרצות לבין מה שאת באמת רוצה?