יש לי פנטזיה שאני מתביישת בה ואני לא יודעת אם להגיד לבעלי

תשובות

• ★ הי מתוקה. אני בת 36 ויש לי דיוק מה שאת מתארת, פנטזיה ישנה שהייתי איתה לפני בעלי ושאינני יכולה להזכיר לו. ניסיתי לפני 4 שנים בעדינות ראשונה, קיבלתי תגובה דומה לשלך, ושתקתי שנתיים. אז קרה משהו: שמעתי פודקאסט של פסיכולוגית שדיברה על 'פנטזיות שאני בעלים שלהן'. היא הציגה רעיון שעזר לי: פנטזיה לא חייבת להתממש כדי להיות חלק ממך. את יכולה לכבד אותה, לחיות איתה, לדמיין אותה לבד, וזה לא בוגדנות וזה לא הסתרה. ההבדל בין סוד לבין חיים פרטיים הוא חשוב. סוד פוגע, חיים פרטיים מגנים. אחרי שהפנמתי את זה השארתי את הפנטזיה אצלי, אני נהנית ממנה לבד לפעמים, ובעלי לא יודע ואני לא מרגישה אשמה. אם יום אחד הזוגיות תפתח (אנחנו מדברים על להתנסות בעוד שנים), אני אביא את זה אז. אם לא, זה יישאר אצלי. שני הדברים בסדר. רק בנקודה אחת אני שונה ממך: אם הפנטזיה הופכת לגעגוע אובססיבי שמעיב על החיים שלך, אז כן, צריך לדבר. ההבדל הוא בין 'אני אוהבת לחשוב על זה לפעמים' לבין 'אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר'.
  27 ↑
• אם בעלך אדם טוב הוא יקבל אותך עם הפנטזיה גם אם הוא לא רוצה לממש. תני לו הזדמנות להראות את הצד הזה שלו. את לא חייבת לבקש מימוש, את יכולה לבקש רק הקשבה.
  14 ↑
• אני עברתי דרך הפוכה לחלוטין. סיפרתי לבעלי על פנטזיה ישנה אחרי 6 שנות נישואים. הוא הופתע, היה צריך 3 חודשים לעבד. ואז הציע לי לנסות. ניסינו פעם אחת, היה טוב, הוא לא אהב כמוני אבל אהב לראות אותי נהנית. עכשיו זה משהו שאנחנו עושים פעם בכמה חודשים. סיפור עם סוף טוב יותר ממה שחשבתי. תני לו את ההזדמנות להפתיע אותך.
  8 ↑
• אנחנו לא חייבים לחלוק הכל. הזוגיות לא דורשת שקיפות מלאה, היא דורשת אמת. את לא משקרת לו על דברים שאת אומרת, את רק לא חולקת דבר שלא ביקש. ההבדל קטן אבל ענק.
  5 ↑