יש לי פנטזיה שאני מתביישת בה ואני לא יודעת אם להגיד לבעלי
אני אפילו לא יכולה לכתוב את הפרטים פה אבל אגיד ככה: זה דבר חוקי לחלוטין, לא קשור לילדים או לקיצוניות, אבל זה דבר שאני יודעת שלא רוב הנשים בנות ה 29 רוצות. וזה דבר שמאוד מדליק אותי. לפני שמונה שנים, עוד לפני שהכרתי את בעלי, היה לי קשר קצר עם בחור שאיתו הצלחתי לדבר על זה. הוא חשב שזה מקסים, ניסינו פעם אחת, היה פנטסטי. הקשר נגמר מסיבות אחרות אבל אני זוכרת עד היום את הלילה הזה כאחד הלילות הכי טובים בחיים שלי. מאז הכרתי את בעלי. הזוגיות שלנו מקסימה, הוא אדם מתחשב, אבל הוא גם מאוד שמרני בעולם הזה. אני לא יכולה לדמיין אותו אומר 'כן בואי ננסה'. בעדינות זרקתי משהו קטן פעם, ב 4 השנים האלה, וקיבלתי תגובה של 'זה קצת מוזר לא?'. עברתי הלאה כאילו לא אמרתי. הבעיה היא שהמחשבה לא עוזבת אותי. בלילות אני שוכבת ליד בעלי ומסתכלת בו ואוהבת אותו ובו זמנית רוצה דברים שאני יודעת שהוא לא יבין. ואני מרגישה אשמה. כאילו אני מסתירה משהו ממנו, כאילו לא נתתי לו את ההזדמנות להחליט אם הוא איתי לגמרי או לא. מצד שני, אם אני מספרת ואני יודעת שהוא לא יסכים, אני יוצרת פצע שלא יחלים. הוא יידע שיש בי דבר שלא יקבל ממני אף פעם. אני אדע שאני אכזבה אותו, או יותר גרוע, מפחידה אותו. איך מאזנים את זה? יש דרך לדבר על פנטזיה בלי לבקש אותה? איך אומרים 'זה חלק ממני' בלי שזה ישמע כמו דרישה? יש פה אנשים שהצליחו לחיות שנים עם פנטזיה שלא ימומשו ולהיות שלמים עם זה?