כל לילה אני שוכבת לידו וחושבת על מה היה אם הייתי אומרת לא

כל לילה אני שוכבת לידו וחושבת על מה היה אם הייתי אומרת לא. לא בחתונה. לפני זה. כשהוא ביקש שנפתח את הזוגיות אחרי שנה אחת. אמרתי כן. הייתה לי תחושה אז שאני אומרת כן כי אני פוחדת שאם אגיד לא הוא ימצא מישהי אחרת. עברו ארבע שנים. עדיין יש לי את התחושה הזאת. אני בת 31. הוא בן 37. גרים ברעננה, בלי ילדים. אני אמנית, מציירת ומלמדת אומנות לילדים פעמיים בשבוע בסטודיו של חברה. הוא עצמאי, יבואן של ציוד ספורט. החיים יפים מבחוץ. בית קטן, גינה, שני חתולים. הזוגיות הפתוחה התחילה כשהוא חזר מטיול אחרי שנה ראשונה ואמר שהוא היה עם מישהי בברלין, התוודה, ביקש סליחה, ואמר שהוא חושב שאנחנו 'צריכים להגדיר את זה אחרת'. הגדרנו. הסכמתי שיהיה לכל אחד מאיתנו אנשים אחרים. תוך הסכמה, תוך שקיפות, תוך כללים. הוא ניצל את זה. אני לא רוצה להגיד שהוא ניצל. אני רוצה להגיד שהוא מימש בצורה רחבה. יש לו אחת קבועה כבר שנתיים, ועוד שתיים שמסתובבות בחיים שלו. יש לי... אחד. שהיה לי שנה וחצי וגמרתי איתו לפני 8 חודשים כי הוא רצה שאעזוב את בעלי, ומאז כלום. אני לא מחפשת. אני לא רוצה. אני לא יודעת אם אי פעם רציתי. הקבועה שלו זה לא הבעיה. היא נחמדה, נפגשנו פעמיים, אין לי כלום נגדה. הבעיה זה שאני מסתכלת על החיים שלנו ורואה שלו יש זוגיות פתוחה ולי יש זוגיות מונוגמית עם בעל שיש לו זוגיות פתוחה. זה לא אותו דבר. ניסיתי לדבר איתו על זה לפני חצי שנה. הוא אמר שאני יכולה כל רגע לחזור לחפש מישהו. שזה היה ההסכם. שהוא לא יכול לעצור את הצרכים שלו רק כי אני לא משתמשת בזכויות שלי. הוא צודק כנראה. אבל זה מרגיש לא הוגן. האם זה אומר שאני לא רוצה זוגיות פתוחה? אולי. אולי אני רוצה רק כסעיף ביטחון, לדעת שאני יכולה אם ארצה. אבל לא להשתמש. ואז למה הוא משתמש כל הזמן. אני יודעת מה תגידו. תגידו לעצור הכול ולשבת לשיחה אמיתית. ניסיתי. הוא לא רוצה לשבת לשיחה אמיתית כי בשיחה אמיתית הוא יצטרך לוותר על משהו. אני כותבת את זה ב-1:43 בלילה. הוא ישן. החתול על הרגליים שלי. אני לא יודעת מה לעשות.