נכנסתי לראשונה לקלאב חילופי זוגות בתל אביב לבד... ויצאתי אחרי שעה כי הרגשתי שכולם בוהים בי
שלום לכולם. אני בת 36, גרושה כבר שלוש שנים, אמא לילד בן 7 שגר חצי שבוע עם אבא שלו. גרה ביד אליהו. עברתי תהליך ארוך מאז הגירושים, פסיכולוגית, יוגה, חברות חדשות, הכל. השנה האחרונה הרגשתי שאני סוף סוף מוכנה להתחיל לחקור דברים שתמיד דחפתי מתחת לשטיח, ובעיקר את עולם הליברטינאז'. חודש שעבר החלטתי לעשות צעד גדול. ראיתי בכמה פורומים שיש מקום בתל אביב, סוג של קלאב חילופי זוגות שמתקיים בימי חמישי בלב העיר (לא אכנס לשם, אני מניחה שאתם יודעים על איזה אני מדברת). כתוב שמותר לבוא לבד בתור אישה, ושנשים סינגליות מקבלות פטור או הנחה משמעותית. בדקתי את האתר עשרים פעם, התלבטתי שלוש שבועות, ובסוף קבעתי עם עצמי שזה הערב. הגעתי בעשר וחצי בלילה, לבושה בשמלה שחורה לא בולטת מדי, נעלי עקב, הכל מחושב. בכניסה היה זוג שבדק אותי בעיניים מלמעלה למטה, חיוך נחמד, הסבירו לי איפה הלוקרים, איפה הבר, איפה החדרים. שילמתי כמעט מאה שקל בלבד והם שמחו שאישה לבדה הגיעה. ואז נכנסתי לאולם הראשי וזה היה הלם. תאורה אדומה, מוזיקה בקצב ספציפי, ריח של בושם ואלכוהול וזיעה. אנשים על ספות, חלקם עירומים למחצה, חלקם רק מנשקים. לא הייתי בקושי מסוגלת לזוז. עמדתי בבר חמש דקות ועוד חמש דקות, וכל פעם שזוג עבר לידי הרגשתי שבוהים בי, מנתחים אותי, מחליטים אם אני שווה את ההתעסקות. כל פנטזיה שהייתה לי בבית מול המסך פשוט נמסה ברגע. ניסיתי. באמת ניסיתי. ניגש אלי בן אחד נחמד מאוד עם אישתו, התחלנו לדבר, הם היו רגועים וחביבים. אבל אני הייתי כל כך מקובעת, כל כך לא בנוח עם הסטיגמה הפנימית שלי, שלא הצלחתי להירגע. אחרי שעה בדיוק לקחתי את התיק, אמרתי שאני יוצאת לעשן וברחתי משם. נסעתי הביתה ובכיתי במכונית כל הדרך. עכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם זה. מצד אחד אני מרגישה שכשלתי וזה משאיר אותי עם תסכול ענק. מצד שני אני מבינה שאולי לא הייתי באמת מוכנה. מישהי או מישהו שהיו במצב דומה, איך עברתם את החסם הזה? יש סוג של מקום יותר רך להתחיל ממנו? האם זה בכלל בשבילי או שאני סתם מנסה לאלץ את עצמי?