קראתי את "הזונה האתית" בגיל 46 וזה שינה לי את החיים. למישהו עוד הספר הזה היה רגע מפנה? הייתי בנישואים יציבים, ילדים גדולים, חיים סבירים. חברה המליצה לי על ספר "הזונה האתית" של איסטון והרדי. קראתי אותו במשך שבועיים, ורבע מהזמן בכיתי. לא מצער — מהבנה שאני לא חולה ולא מקולקלת ולא יוצאת דופן. שהאופן שבו אני אוהבת אנשים פשוט שונה ממה שהחברה הציעה לי. אחרי שסיימתי הראיתי לבעל. גם הוא קרא. שנה אחרי אנחנו פתוחים. השאלה — מי עוד פגש את עצמו בספר הזה? איזה ספרים אחרים שינו לכם משהו?